שחור’קה

על שחור’קה אולי כבר שמעתם מהוותיקים או קראתם ב"בחברה" מימים עברו או אולי קראתם את סיפורו של "סבא של דלית" (שם ספרותי שאינני יודע מי עומד מאחוריו) שהתפרסם לכבוד יום הילד הרבה שנים לפני הופעתו של "במשק" עיתון הקיבוץ.

אבל אם לא קראתם ולא שמעתם על שחור’קה , ואני לא מאשים אתכם , אולי פשוט אינכם זוכרים בדיוק מי היא הייתה, וזה קורה במשפחות הכי טובות , הייתי רוצה להוסיף , כמו שאומרים, "קווים לדמותה"...

שחור’קה לא הייתה מטפלת, למרות שהלכה לכל מקום עם הילדים הקטנים.

לשחור’קה לא היה סינר או כובע לבן רחב שוליים כמו למטפלות וגם מ"סידור עבודה" לא אמרו לה אף פעם איפה לעבוד, מה לעשות והיכן ...

שחור’קה לא הייתה חברת קיבוץ באופן רשמי ולא הצביעה בשיחות, אם כי תמיד השתתפה בהן ואם הדברים שנאמרו לא נראו לה מעניינים במיוחד היא פשוט נמנמה לה ב"חדראוכל הגדול" אשר בו נערכו שיחות הקיבוץ אשר דנו בכובד ראש בעתיד...

היה ברור לכל חברי הקיבוץ ששחור’קה נמצאת תמיד עם הילדים, מתרוצצת סביבם ושומרת עליהם מכל רע. בכל טיול ,כשיצאנו לשדות או ל"פסי רכבת" לקטוף כלניות , הייתה שחור’קה יוצאת אתנו לטיול, מסתובבת אתנו בכל מקום והייתה מסתכלת במבט מודאג כשאחד מאתנו, הזאטוטים, התרחק מהשאר...

לשחור’קה היה מעמד מיוחד בינינו הילדים, היא לא הייתה בגדר ילד ב"חברת הילדים" מפני שהייתה מבוגרת מאתנו וגם לא מטפלת או גננת מ"חבר העובדים", לא עובדת ולא נחה ובכל זאת אי אפשר לתאר ילדות בקיבוץ ללא שחור’קה...

איש איננו יכול להגיד בודאות מאין ומתי הגיעה שחור’קה לקיבוץ ...

שחור’קה הייתה כלבה מעורבת, לא גבוהה במיוחד וגם לא נמוכה, היה לה מבנה גוף שמנמן במידה מסוימת ומאורך במקצת , שערות שחורות ארוכות כיסו את גופה ורק כפות רגליה היו בהירות כאילו שהיא נועלת מגפיים קצרים, קצת מלוכלכים ...

זנבה השעיר נגרר מאחוריה או התנפנף בהנאה לכל צד כשהיינו מחבקים או מלטפים אותה...

כשילדים לא זהירים טיפסו על גבה של שחור’קה או משכו בזנבה היא ניסתה בעדינות האופיינית לכלבה בגילה ועם ניסיון חיים כשלה, להסביר להם בדרכה שכך לא מתנהגים ...ואם הדברים לא נקלטו היא פשוט הייתה קמה ועוברת למקום מרוחק במקצת , משם תוכל לפקוח עין על התנהגותם של השובבים.

לא היה ילד שלא אהב את שחור’קה ולא הביא לה בהזדמנות פרוסת לחם, מעט חלב ולפעמים גם קוביית סוכר שהייתה מצרך יקר ערך באותם ימים...

אם הייתה לי במקרה קובית סוכר יחידה ולא ראיתי אפשרות להשיג קוביה נוספת, מפני שהורי רצו לשתות תה מתוק מסיבה כלשהי, הייתי תורם אותה לשחור’קה וזאת הייתה מסתכלת עלי בעיניה החומות והטובות , מלקקת בעדינות את כף ידי ואחר כך פורשת תוך כשכוש זנב מתנצל למנוחה או למקום אחר בחצר ...

אם היה לי מזל והשגתי שתי קוביות סוכר, הייתי מבלה במקום חשוך בחצר הגדולה, מאחרי "החדראוכל הגדול" והייתי משפשף קוביה אחת בשניה כדי לראות את הניצוצות הניתזים מהן בשעת השפשוף, בעיקר בערבי הקיץ החשוכים והחמים כשהאוויר יבש... שחור’קה אף פעם לא נעמדה

לידי, או ליד ילד אחר שעה שעסקנו באותם "ניסויים מדעיים" מפני שהיה ברור לה שאם יישארו פירורי סוכר בסיום הניסוי, היא תהייה הראשונה לזכות בהם...

כשיצאנו פעם עם המטפלת לקטוף כלניות ליד "פסי רכבת" הצטרפה אלינו שחור’קה כהרגלה ושמרה שאף ילד לא "ילך לאיבוד" (תמיד רציתי לדעת היכן נמצא אותו "איבוד" אליו הולכים ילדים, כלי עבודה ועוד...) לפתע ראינו את רכבת העמק מתקדמת אלינו בכבדות על הפסים הצרים וכולנו נעמדנו בין הכלניות ונפנפנו בידינו הקטנות לנהג הקטר...

גם המטפלת הרימה ידיה ונפנפה ביחד אתנו, ואז קרה הבלתי יאומן... הרכבת נעצרה ונהג הקטר הזמין אותנו לעלות לנסיעה...

שחור’קה התרוצצה בעצבנות מסביבנו אבל לא העזה לעלות לקרונות הרכבת הגבוהים ... גם הקטר השחור שפלט אידי קיטור והשמיע שריקות, רעשים ולחשושים משונים לא נראה לה אמין במיוחד ואולי אף טומן בחובו סכנות אפלות...

כשהרכבת הפליגה אתנו בדרכה ל"אפיקים" נותרה לה שחור’קה לבדה , כתם שחור על החצץ הלבן שבין אדני העץ שעליהם השתרעו פסי הרכבת . הרכבת התרחקה בכיוון מזרח , השמיעה כמה צפירות כשהתקרבה ל"גבע" ולבסוף נעלמה מן העין תימרת העשן האחרונה ושחור’קה נותרה לבדה בין הכלניות והדבורים שהתעופפו מסביב...

איש לא טרח להגיד לשחור’קה לאן נסעו הילדים ומתי יחזרו וכיצד היא אמורה להגן עליהם מסכנות שאת טיבן אפילו לא יכלה לנחש...

למחרת בבוקר רצה אלינו שחור’קה בשמחה ליקקה את פרצופינו והשמיע נביחות שמחה כהרגלה , אבל נדמה לי שראיתי בעיניה מבט של עצב ודאגה שכמותם לא ראיתי עד לאותו יום...

בתמונה שצרפתי אפשר לראות את שחורק'ה שהצטרפה אלינו , ילדי קבוצת "זית" לטיול אל פסגת "גבעת המורה" אל קברו של נבי דחי...

עד כמה שידוע לי, שחור’קה לא ביצעה מעולם מעשה גבורה או תעלול מיוחד , פרט אולי לקרב שלה ושל כושית כנגד תן צעיר שנמלט מפניהן למעבה הסבך ליד הגזע של עץ אקליפטוס כרות, התן נעמד עם גבו לגזע וחשף את שיניו החדות מול שתי התוקפות שחשפו אף הן את שיניהן והפליאו בנביחותיהן...

הילדים התרוצצו מרחוק ועודדו אותן בצעקות ... לבסוף נמלט התן לתוך הכרם, לא לפני שננשך בגבו... שלמה זוכר שהתן נהרג בקרב , אורי זוכר גם הוא את הקרב הזה אבל אני אינני בטוח בתוצאות...

פרט לאותו תן מסכן אינני חושב שחברי הקיבוץ דברו על שחור'קה כדרך המעשים שאנשים נוהגים לספר אחד לשני בהתלהבות כשהם מפצחים גרעינים , אוכלים בוטנים או סתם שותים קפה בחבורה כשהם יושבים על המיטות בחדרו של אחד החברים ומרכלים או דנים בכובד ראש בענייני המשק...

שחור’קה תמיד נמצאה במקום בו נמצאו הילדים, או שנמנמה בחצר הגדולה בשעות המעטות שהילדים בילו עם הוריהם...שוכבת לה על בטנה, יד אחת מונחת ברשלנות על אפה , עיניה החומות פקוחות למחצה ואוזן אחת מתנפנפת בזריזות כדי לסלק זבובים טרדנים...

על חיי האהבה של שחור’קה ידענו אך מעט מפני שהיא שמרה אותם בדיסקרטיות הראויה למעמדה ואף פעם לא ראינו אותה מסתובבת בחברת "כלב זר" מכלבי המושב השכן שאותם היינו מגרשים בצעקות ובידוי אבנים..

המושג "כלב זר" נטבע בנו כבר בגיל צעיר כך שאפילו בטיול למושב השכן היינו צועקים על כל כלב מקומי שהתקרב אלינו "כלב זר" וזאת למרות העובדה שאנחנו היינו שם הזרים...

כשנולדו לשחור’קה חמישה גורים (נולדו שישה, אבל אחד מת בהמלטה) התאספנו סביבה כדי לראות כיצד הם יונקים, מטפסים עליה ורבים על תשומת ליבה...

כשהיינו לוקחים את אחד הגורים כדי ללטף או לשחק אתו , הייתה שחור’קה מעיפה אלינו מבט מודאג, מניעה קלות בראשה כאילו אומרת: "אני סומכת עליכם , ילדים, אבל בכל זאת אל תתרחקו ואל תגרמו נזק לגור הצעיר"...

מבין החמישה נותרו בקיבוץ שתי גורות נחמדות שכאשר גדלו השתלבו בחברת הילדים, "כושית" שהייתה שחורה, זריזה ואהבה להשתולל אבל תמיד שמרה על קשר עין עם אמה, ו"מוקה".

"מוקה" הייתה אפורה עם חברבורות כהות, גבוהה, חזקה, עקשנית כמו פרידה והיו כאלה שאמרו שהיא איננה חכמה כמו שחור’קה וכנראה ירשה את מרבית תכונותיה מאביה "ריקי"...

את ריקי ראינו רק לעיתים רחוקות מאוד בחצר הגדולה, מפני שהוא נמצא רוב הזמן מאחורי הלולים.

ריקי היה קשור בשרשרת . בקצה השרשרת הייתה טבעת שהייתה יכולה לנוע בחופשיות לאורך כבל אשר נמתח למרחק של כחמישים מטר, במקביל לדרך שהובילה אל המושב...

היום הדרך הזאת שונתה, גם עצי השיטה שצמחו לאורכה אינם , ורק כמה אקליפטוסים עייפים ובודדים עדיין נותרו במקום והם מוכנים לספר לכל מי שמוכן להקשיב על הימים ההם...

עצי השיטה גדלו בשורה ארוכה מהשער הראשי ועד לעצי האקליפטוס שהפרידו בינינו ובין המושב .

כשהשיטה פרחה בשלל פרחים קטנים צהובים וריחניים אהבנו ללכת לארכה, לחפש פטריות , שבלולים או מציאות אחרות ולפעמים גם ניסינו לקטוף מהפרחים שהתגוננו מפנינו במערך קוצים חדים וחבויים היטב...

על אחד מעצי האקליפטוס שבקצה השדרה, הקמנו סוכה שצפתה אל המושב ואפילו תכננו לבנות תותח-על, שיירה אשכוליות רקובות אל "חיליק" ו"סוכר" נערי המושב החוצפנים וכמובן גם אל ה"כלבים הזרים"...

במקום ש"ריקי" נהג לרוץ ולשמור על הקיבוץ קם לאחרונה בית ספר חדש ויפה לכל ילדי העמק...

ריקי היה כלב דני גדל מידות בצבע אפור מנומר והיה נוהג לרוץ לאורך הכבל כשהוא משמיע נביחות רמות בקול בס עמוק ... נביחות אלו שהפחידו עד מוות בעיקר את התרנגולות שבלולים הסמוכים, גרמו ככול הנראה גם לגנבים שבסביבה להישאר רחוק מהלולים של הקיבוץ...

העורבים אשר ישבו דרך קבע בצמרות האקליפטוסים היו מסתכלים למטה אל הכלב הגדול שהיה מרים מדי פעם את ראשו ומשמיעה נביחה רמה לכיוונם...

העורבים שהכירו את ריקי, לא פחדו ממנו ורק לשם נימוס היו מתרוממים מעט באוויר ונוחתים מיד על ענף סמוך, כל זאת, רק כדי שלא לפגוע ברגשותיו של הכלב הנובח למטה...

כשריקי היה משתחרר מהשרשרת שעל צווארו , הוא היה מופיע בחצר הגדולה , מתרוצץ בין הילדים, משמיע נביחות שמחה רמות ומכשכש בזנבו והילדים ספגו מכות של ממש מהזנב החזק והמתנפנף ...

ריקי, אתם יודעים, רק חיפש חברים למשחק וקצת תשומת לב בתמורה לשעות הבדידות הרבות שבילה מאחרי הלולים וכלל לא התכוון להרע...

בתקופת ה"מאורעות" השתתף ריקי בקורס לכלבי שמירה שארגנו "סטפן" , "חסקל" (יחזקאל) ו"הושיה" ...

בקורס השתתפו יחד עמו גם כמה כלבי "בוקסר" קשוחים.

בתרגילים אלו היה על הכלבים להתנפל על אחד החברים שהיה לבוש בבגדים עבים שמטרתם להגן עליו משיניהם החדות והכלבים נצטוו להתנפל עליו כשאמרו להם "תפוס" ולהפסיק את התקיפה עם השמע הפקודה "אין" .

פעמים רבות הצליח ריקי להחדיר את שיניו הגדולות דרך הבגדים המיוחדים וגם הפיל לארץ את ה"דוגמן" שהתחזה לאיש הכנופיות...

שחור’קה כמובן, לא לקחה חלק במשחקים המיליטריסטיים האלו, נאמנה לשיטתה "עשו אהבה לא מלחמה"...

שחור’קה ראתה את תפקידה, אם אפשר לומר כך, בתחום הפדגוגי ולא בשמירה אקטיבית, בנביחה על זרים או בציד חתולים וחיות אחרות...

את זנב הצבוע שנשאתי בגאווה רבה לכל מקום , לא קבלתי משחור’קה כפי שאתם כבר מנחשים, אלא מעובדי דיר הצאן ...

באותה תקופה היה צבוע גדל מידות פוקד בלילות את דיר הצאן וטורף מדי פעם טלה צעיר או גדי רך ותמיד היה מצליח לחמוק לפני שהעובדים הגיעו לחליבת הבוקר...

בלילות החורף החשוכים היו נשמעים מהכרם הקרוב, יללות תנים במקהלה רועשת כשהקולות עולים ויורדים חליפות ולפעמים נשמע גם צחוקו הדומה לנביחה של הצבוע ... בבית הילדים בקומה השניה היינו שוכבים במיטותינו, מתכסים ב"שמיכות החורף" מעל לראש ... רק מפני הקור כמובן...

באחד הלילות נכנס הצבוע למלכודת שטמנו לו עובדי דיר הצאן אבל לפנות בוקר הצליח להשתחרר ממנה ולחמוק ורק זנבו השעיר והיפה נשאר תפוס בדלת המלכודת הכבדה...

הייתי בין המבקרים הקבועים של דיר הצאן ולכן זכיתי לקבל את הזנב המפורסם של אותו צבוע שקראתי לו "קיז'י קיז'י" , לזנב , לא לצבוע שנותר מאז ללא שם וגם, כמובן ... ללא זנב...

מקהלות התנים המשיכו להישמע מדי לילה אבל צחוקו העצבני של הצבוע לא נשמע מאז ... עניין המלכודת לא נראה לו כנראה מצחיק ,חסר לו אולי חוש ההומור הדק של עובדי דיר הצאן...

שחור’קה לא הייתה הכלבה היחידה בקיבוץ אבל היא הייתה היחידה שלוותה אותנו במשך כל תקופת הילדות ואפילו בכיתה א' ...

"ביביס" להבדיל משחור’קה הייתה כלבה קטנה ומכוערת להפליא שזכתה משום מה ליחס אוהד מכל הילדים...

בסוף ארוחת הערב הייתה עוברת בהסתר צלחת מיוחדת בין הילדים יחד עם לחישה "תרומות לביביס" וכל ילד תרם פרוסת לחם, מעט חלב, או חתיכת נקניק יקר המציאות...

הייתה גם "עכסה" הכלבה של הצאן והייתה כעבור כמה שנים גם "עזה" כלבת הזאב האפורה זהובה של הושיה , זאת שפעם כמעט נשכה אותי כשהתקרבתי במקרה למלונה שלה בו התרוצצו כמה גורים נחמדים...

בגיל עשר או אחת עשרה טיילתי אחרי הצהרים באחד הימים וכבר עברתי את המחלבה והייתי קרוב ל"בתי אבן" ליד עץ האורן העבות שבתחתיתו נמצאה המלונה...

יש כאלה שאולי עוד זוכרים את "המחלבה" בה הייתה פנינה פנר מכינה גבינות צאן בפחים מרובעים וגבינות מחלב פרות בתוך שקיות בד לבנות שהיו תלויות ומטפטפות מי גבינה...

לפעמים היינו מתגנבים ל"מחלבה" , מנקבים נקב זעיר בתחתית השקית ואז "חולבים" את הגבינה הטרייה בזרם דק ישר לפה... ממש תענוג ...

עזה ראתה אותי מתקרב אל המלונה, נתנה בי מבט מקפיא דם ואז זינקה ישר אל גרוני...

תפסתי אותה בקולר שעל צווארה , דחפתי את ראשה לארץ וצעקתי "אין עזה, אין עזה" כפי ששמעתי מהמבוגרים...

עזה מצמצה בעיניה אבל לא פסקה מנהמות האזהרה וחששתי שאם אעזוב את הקולר היא תתנפל עלי שנית ומי יודע מה יישאר ממני...

הושיה התעורר משנת הצהרים לשמע הצעקות והנביחות, הציץ בחלון וראה את המחזה המוזר...

הוא פתח את רשת החלון וצעק לעזה "אין" והכלבה עזבה אותי מיד וחזרה לגורים כשזנבה מקופל בין רגליה, מבלי לזכות אותי במבט נוסף...

"בן חייל" הוסיף הושיה מבעד לחלון, סגר את הרשת וחזר לישון במנוחה...

לשמוע מחמאה כזאת מהושיה איננו דבר של מה בכך...

הושיה היה הולך אתנו בלילות הקיץ החמים אל הצריף הבודד שעל הגבעה...

לאורה של מנורת נפט היינו יושבים סביבו כמה שיותר קרוב והושיה היה מקריא ומתרגם לנו מגרמנית את סיפוריו של "קארל מאי" , "וינטו" ו"אולד שטר הנד" (יד הנפץ) שעה שעזה הייתה מתרוצצת בין הקוצים...

אנחנו הילדים היינו מצטופפים מסביב להושיה ומאזינים בפה פעור להרפתקאותיו של "אולד שטר הנד" ו"סם הופקינס" עם הפרדה העקשנית ועם "וינטו" האינדיאני רב התושייה ...רחש עצי האורן מסביב והרעשים המפחידים שעזה הקימה בנסותה לצוד עכברים בין הקוצים היבשים שמסביב היוו תפאורה מתאימה לאווירת ההרפתקאות והמסתורין של אותם סיפורים...

לפעמים הייתה מצטרפת אליו בתו הקטנה מירה והייתה מקשיבה אתנו "הגדולים" בפה פעור לסיפורים המרתקים...

שנים רבות אחר כך כשכבר עבדתי ברפת הייתה מירה, שהיתה אז כבר "מוסדניקית" יפת תואר, חולבת את הפרות במכון החליבה במהירות רבה...

בסיום החליבה הייתה שוטפת את כלי החליבה במי סבון, פותחת את פתח הביוב בכיור, והמים שהיו ניגרים מתחתית הכיור שמשו לרחיצת דליי השטיפה המלוכלכים...חבל על הזמן ועל המים...

מירה ועזה

לימים נעשתה מירה למורה אהובה על תלמידיה , למשוררת ידועה ולעיתונאית, עד שנפטרה ממחלת הסרטן...אני עדיין שומר הקלטות ישנות בהן הקריאה לי פרקים מהתנ"ך כשהתכוננתי לבגרות...

מהיום שעזה התנפלה עלי, שררה ידידות מסוימת בינינו , לא פחדתי יותר מפניה וגם היא הבינה כנראה שלא התכוונתי לקחת את גוריה, או לפגוע בהם חס וחלילה...

ייתכן שגם להוראת ה"אין" של הושיה הייה חלק בעניין...

עזרא , בנו של יוסף , נער ברוך כשרונות וצייר מחונן, הנציח בעודו נער צעיר את דמותה של עזה באחד מציוריו היפים להפליא...

יוסף האבא של עזרא , שהציל אותי כשעבדתי ברפת מנגיחתו של פר צעיר, היה אחיו של הושיה , כך שלעזרא ולעזה היו קשרי משפחה מיוחדים...

את הציור היפה ורב ההבעה של עזה לקחתי מתוך "חוברת זיכרון" לזכרו של עזרא שנפל במשמר העמק במלחמת השחרור.

באותה חוברת נמצא רק חלק קטן בלבד מציוריו הנהדרים...

עזה – ציור מאת עזרא מינצר

כשפרצה מחלת "אבעבועות רוח" חילקו את ילדי הקיבוץ לשתי קבוצות, אלה שחלו מצד אחד וכל השאר מצד שני ואסור היה לשתי הקבוצות להתערבב ביניהן מחשש הדבקה...

אביק ואני נמצאנו בחדר משלנו באחד הבתים בחצר הגדולה מאחר והיינו חולים ולא הורשינו להימצא בחברת שאר הילדים...

המצאנו משחק בו אחז כל אחד מאתנו באחד השרפרפים הקטנים שהיו מכוסים ב"רפיה" ואז דחפנו את השרפרף והחלקנו עמו במהירות רבה על הרצפה החלקה מבלי להרים את רגלי השרפרף וכך דהרנו להנאתנו בין החדרים עד שצנחנו עייפים על המיטות...

לא נדרש מאתנו רשיון נהיגה לשרפרפים ולכן גם לא יכלו לשלול אותו מאתנו כשעברנו את המהירות המותרת בין חדרי הבית או כשלא האטנו את המהירות בפניות חדות...

אריה הצייר מ"ההשלמה הארצישראלית" ניצל את העובדה שלא הלכנו ללמוד בגלל המחלה ובא להתאמן עלינו בציור פורטרטים...

כשהיינו כבר עייפים מהמשחק ,לא היה אכפת לנו גם לשבת קצת בשקט בתור דוגמני ציור...

מלאכת הציור התקדמה יפה ככל הנראה באותו יום ואריה כבר התכונן לגמור לצייר את אפי הסולד שעליו שאלו אותי המבוגרים אם אינני מתכונן לסדר לו תריסים, כדי שלא יחדור גשם...

ממש באותם רגעים נשמעו צעקות מכיוון החצר... קולות רמים , צעדי ריצה ואחר כך מספר יריות אקדח רחוקות שאחריהן השתררה דממה מעיקה...

לא ידענו מה קרה... אריה יצא לחצר הגדולה ואנחנו נותרנו אחוזי סקרנות וחרדה...

בד הציור שהיה עדיין רטוב נותר בודד על כנו...

רק כעבור שעות רבות התברר לנו כל הסיפור וכדי להיות בטוח שאינני מספר לכם סתם מעשיות נוסח "כיפה אדומה", ביקשתי מדודו, שהיה אחד הגיבורים בפרשה, לשחזר את אשר קרה באותו יום לפני יותר משישים שנה ...

... ילדי הגן הלכו לטייל עם גיטקה המטפלת , (הם נקראו באותה תקופה "גיטקים") לכיוון השער של הקיבוץ שהיה אז קצת מערבית למקום בו הוא נמצא היום, לפחות זה מה שדודו זוכר...

כשהילדים היו כבר בדרכם חזרה, ראה דודו,שהלך בסוף החבורה , חיה שנראתה לו כמו כלב זאב רצה בכיוון אליהם...

דודו חשב בהתחלה שזאת היא "עכסה" הכלבה של הצאן ולכן לא התרשם במיוחד כשהחיה התקרבה עם פה פתוח , ריר זב מהלשון המשורבבת ומבט רע ניבט מעיניה הנוצצות...

טוב , אתם יודעים, לכול אחד יש את הימים הקשים שלו...

לפני שדודו הספיק לזוז מדרכה של החיה הרעה, זינקה זו באוויר לכיוונו של גיורא שמרוב בהלה נפל אחורנית...

דודו הפנה את פניו לקרוא לעזרה, אבל החיה שחלפה באוויר מעל גיורא שהיה כבר מוטל על הארץ , המשיכה בריצתה , זינקה שנית ישר אליו ונשכה אותו ברקה...

הזאב לא הסתפק בדודו ומיד אחריו נשך בתחת את יובל ("ילד חוץ") ואז המשיך במרוצה מטורפת לכיוון "חורשת אקליפטוס"...

הילדים צעקו וגם גיטקה הצטרפה אליהם ומספר חברי קיבוץ שהיו במקרה בסביבה נזעקו , הגיעו במרוצה ולקחו את הפצועים לטיפול...

יונה שהיה אז "שומר שדות" רץ לחדרו, לקח את אקדח ה"מאוזר" ודלק אחרי הזאב הבורח...

ליונה כבר היה ניסיון רב בשמירה על רכוש הקיבוץ ולא פעם הניס גנבים מהסביבה כשהוא רכוב על גב "אביבה" הסוסה המנומרת והמהירה או על גבו של "נגוס" ...

פעם יצא יונה לגרש קבוצת נשים ערביות שסחבו עצים מחורשת אקליפטוס , יונה פתח בצעקות מעל הסוסה בנסותו לגרש את הנשים כשהוא צועק בערבית "יאללה רוח מן הון", "יאללה רוח מן הון"...

הנשים פתחו במנוסה למראה האביר על הסוס , פרט לאחת שנעמדה על מקומה, חלצה שד והתיזה זרם חלב חם ישר לפרצופו הנדהם של יונה...

במרדף אחר הזאב נקט יונה בטקטיקה שונה לחלוטין, הוא ביצע קיצור דרך מחדרו לכיוון הגבעה ואז חתך דרך "חורשת אורנים", הקדים את הזאב , כיוון את האקדח והרג אותו במספר יריות ...

היו אלו היריות שאביק ואני שמענו מיד אחרי שאריה סיים לציר את אפי הסולד...

אתם בטח רוצים לשאול , הכול טוב ויפה, סיפור מעניין, הזאב הרע מת והילדים הטובים ניצלו , אבל איפה הייתה שחור’קה כשזאב חולה בכלבת התנפל על ילדי הגן הקטנים ???

טוב, תראו, שחור’קה הייתה אז כבר כמעט בת שלוש עשרה, שזה גיל מופלג לכלבה מסוגה...

שחור’קה התחממה בשמש בחצר הגדולה וכששמעה את היריות הבינה מיד שהמבוגרים כבר טיפלו בבעיה שהתעוררה ליד השער וכנראה כבר אין צורך דחוף בהתערבותה...

שחור’קה כזכור הייתה שוחרת שלום מטבעה...

דודו ויובל עלו כל יום לבית החולים במשך שבועיים כדי לקבל זריקות נגד כלבת , עבורם לפחות זה היה כנראה החלק הקשה ביותר בכל סיפור הזאב בקיבוץ...

מעל שישים שנה לאחר אותו מאורע סידר אריה , הצייר מ"ההשלמה הארצישראלית" את האטלייה שלו ומצא את הציור ששיני הזמן כמעט ולא נגסו בו. הציור היפה נשאר כמעט בשלמותו מאותם ימים רחוקים...

אריה הוסיף באיחור של כמה עשרות שנים את חתימתו לציור, את החתימה ששכח להוסיף כשעזב בחיפזון את החדר והשאיר את אביק ואותי חרדים עם השמע היריות...

שמחתי לקבל את הציור לרשותי ואני מודה לאריה, וגם זה קצת באיחור, על הציור היפה ובעיקר על שיצא להגנן על שני ילדים חולים מפני הזאב הרע ...

אחרי שסיימתי את השירות הצבאי וכבר עבדתי ברפת כמה שנים , יצאתי לצרפת במסגרת מה שנקרא אז "חילופי נוער חקלאי" מטעם משרד החקלאות...

עבדתי בכפר קטן בשם "אפרסי" ליד העיר "הירסון" בצפון צרפת והייתי יוצא השכם בבוקר להעמיס חציר על עגלה גדולה רתומה לשני סוסי "ארדנים" חזקים.

העמסת החציר בעזרת קלשון בעל שלוש שיניים גדולות דרשה מאמץ פיזי רב ובערב צנחתי על מיטתי בעליית הגג כאשר כל שרירי גופי כואבים ורק פניו המעונים של ישו הניבט מהצלב שמעל למיטתי נראו כאילו הוא משתתף בצערי וייסורי...

הפועלים עימם עבדתי היו מגיעים לעבודה מצוידים בשני בקבוקי יין לכל אחד מהם והיו תולים אותם בשקית בחלקה האחורי של העגלה ובכל הפסקה היו לוגמים מהמשקה.

יום אחד ניגש אלי אחד מהם ושאל "אם אתה לא שותה יין, אז אולי תגיד לי מה שותים בישראל"?

"מים" עניתי בהיסוס...

"מים??? תמה הפועל ...מים שותות פרות" הפטיר כשהוא מסתכל עלי בצער מהול ברחמים ויותר לא שב לשאול אותי בעניין השתייה...

לבעל האחוזה "הפטרון" שאצלו עבדתי הייה "קומביין" לקצירת תירס עבור הכנת תחמיץ לפרות ועד מהרה הפכתי להיות המפעיל והמומחה של המכונה...

בקיבוץ עבדתי ברפת וברור שלא נתנו לי אפילו להתקרב למכונה כזו, שלא לדבר על השחזת הסכינים שאותה ביצע רק המוסכניק המומחה ביותר...

אחרי שגמרנו לקצור את התירס של הפטרון שלי "מסיה דיווה", הושכרה המכונה לבעלי אחוזות נוספים ואני הושאלתי יחד אתה , כחלק מהעסקה...

לאחד המשקים הגעתי אחרי סערת רעמים ורוחות שגרמה לגבעולי התירס הגבוהים לרבוץ קרוב לאדמה ומקצרת הקומביין לא הייתה מסוגלת לקצור אותם...

בעל האחוזה המאוכזב לא ידע מה לעשות וחשב כבר להחזיר את הקומביין ואותי לפטרון שלי....

הצעתי לנסות להרים את הגבעולים מהקרקע בעזרת מוט עץ שישמש כמנוף ואחרי כמה ניסיונות התקדמנו די יפה בקציר התירס ...הלכתי לפני המכונה ובעזרת המוט הרמתי את הגבעולים שרבצו וכך סיימנו לקצור את החלקה בשעות המאוחרות של אחר הצוהריים...

בעל האחוזה היה מאוד מרוצה ,הוא אמר בחיוך רחב "עבור ניסוי, זאת תוצאה מאוד טובה" והזמין אותי לסעודה משפחתית גדולה ורבת מסובים ...

בתור אורח שהביא להצלחת הקציר, התכבדתי במנת גבינה גדולה במיוחד אשר כל הנוכחים הללו את טעמה המשובח...

למרבה הצער, אפילו המראה הירקרק של ערמת הגבינה הגדולה שנחה לה מעדנות בצלחתי נראה לי דוחה והגבינה עצמה נראתה מעופשת במיוחד ואינני מדבר כבר על הריח החזק שהיה מסוגל להמם אדם בוגר ממרחק רב...

נראה לי אפילו שהגבינה זוחלת לאיטה בצלחת כאילו שהיא רוצה לטייל וביאושי הרב התחלתי לחפש מוצא של כבוד מהצרה שנפלה עלי, שלא באשמתי...

עצמתי את עיני השתדלתי לא לנשום עמוק וחתכתי חתיכה קטנה מהמאכל הדוחה...

לא ידעתי מה לעשות הלאה , לפה ודאי לא יכולתי אפילו לקרב אותה, שעה שכל השאר היו עסוקים בזלילה וליקוק השפתיים מתוך הנאה מהמאכל שנראה לי ברגע זה כאילו הוא צוחק לאידי...

בצר לי , הסתכלתי לצדדים מזווית עיני כדי לתור מאין יבוא עזרי...

ואז, כן ממש באותו רגע, ראיתי אותו..... זה לא היה מלאך משמים ולא היו לו כנפיים...

הוא היה גבוה, מפחיד, מעורר חרדה...

כלב אדיר ממדים הסתובב ליד השולחן וכעת התקרב אלי כשראשו הגדול עם לסתות הענק מצוי בגובה השולחן ומבטו הרעב נע מפני הסמוקים אל בדל הגבינה הירקרק שהתנדנד מיותם בקצה המזלג...

בדמיוני ראיתי תחילה את "הכלב לבית בסקרוויל" שכתב קונן דוייל ואשר "שרלוק הולמס" הבלש האגדי הצליח לפענח את קללתו האיומה על משפחת בסקרוויל ...

לא ידעתי בביטחון מה הן כוונותיו של הכלב הענק, ואז, בתוך הבלבול והמבוכה... נזכרתי בשחורק'ה הטובה והשקטה שהייתה מלקקת את כף ידי הקטנה כשנתתי לה קוביית סוכר....

הזזתי את חתיכת הגבינה בהסתר אל קצה השולחן....

הכלב הרעב קלט מיד את הרמז, התקרב, הרים באיטיות את ראשו אל ידי ואני דחפתי את הגבינה עוד כמעה מעבר לשפת השולחן...

לפני שהספקתי להחזיר את ידי כבר נעלמה הגבינה בלועה האדיר של המפלצת ...

הכלב התיישב לידי וחיכה בסבלנות להמשך...רק זנבו שנע באיטיות מצד לצד הסגיר את כוונותיו הקולינריות..

המשכתי בחיתוך הגבינה נתח אחרי נתח ותוך מספר דקות הצלחנו בכוחות משותפים להתגבר על הערמה הירקרקת וסיימנו במזל טוב יחד עם השאר את המנה המגעילה...

לאות תודה על העזרה הבלתי צפויה ליטפתי מבלי משים את ראשו של הכלב שכעת ישב קבע לידי בציפייה דרוכה לשוחד נוסף..........

כל הנוכחים הפסיקו לאכול, הניחו מידיהם את הסכינים והמזלגות והסתכלו אלי בדומיה מנבאת רעות...

חששתי שלמרות אמצעי הזהירות שנקטתי בהסתירי בידי את המתרחש בקצה השולחן , אולי בכל זאת נגלה סודי המביש , או אולי בצעתי בלא יודעים עברה חמורה אחרת...

בעל האחוזה הסתכל אלי בדומיה ולא היה מסוגל להוציא מילה מפיו...

אחרי כמה דקות של שתיקה רועמת אמר לבסוף: " עד היום לא ראינו איש זר שנגע בכלב זה מבלי שיינשך..."

שחור’קה כפי שאתם כבר יודעים לא נזקקה לשוחד כדי לאהוב את ילדי הקיבוץ ואפילו אם הדברים לא הסתדרו לפי הבנתה או שנראה היה כאילו הילדים משאירים אותה לנפשה לעת זקנה ...היא, לעניות דעתי, הייתה בטוחה באהבתם ללא סיגים...

שחור’קה נפטרה בשיבה טובה וזכתה להלוויה מפוארת ואפילו נישאו דברים על קברה...

לידיעתך

עדכון שנה

עם שליחת הטופס, נשלח מייל לחברך עם קישור לתוכן

יצירת קשר

ניתן לשלוח בקשות, הערות או שאלות. אנו נשמח לענות לכם בהקדם

מה תרצו להוסיף?